Іврит
עץ התפוח שלא היה מוכן להיעלם — את השתגעת?! איפה עץ האנטונובקה שלי?! הצעקה של תמר חתכה את שקט אחר הצהריים
אנה עמדה באמצע המטבח, הכף עדיין ביד שלה, כאילו הזמן קפא ברגע שבו נאמרו המילים. — “תפסיקי להתנהג כאילו
“תני לי את המפתחות לבית שעל הים!” דנה קפאה במקום. היא עמדה במטבח עם מגבת ביד, אחרי שעות של ניקיונות.
קוראים לי מיכל, אני בת 23, ועובדת בקופה של סופר קטן בפרברי תל אביב בזמן שאני לומדת באוניברסיטה.
“גברתי היקרה, חמותי, אולי טעית בכתובת? זה הבית שלי, לא חדר האוכל המשפחתי.” חייכתי כשאמרתי את זה.
— יש עכשיו גבר בבית — הוא אמר בטון חגיגי, כאילו זה עתה הכריז על חוק חדש של המדינה. הרמתי את הראש מהתה
אני זוכרת את אותו בוקר כאילו הוא עדיין לא נגמר, כאילו הזמן נעצר בדיוק ברגע שבו עברתי את שער הבית שלנו
בוקר אחד בתל אביב היה אפור מהרגיל. לא אפור דרמטי של סרטים, אלא אפור עייף כזה שמגיע אחרי לילות בלי שינה
ביום שישי בערב דנה כבר נשבעה לעצמה שתמחק את אפליקציית ההיכרויות. לא כי הפסיקה להאמין באנשים, אלא כי בשלב
״דניאל! מה אתה מתכוון לעשות איתה? היא בכלל לא מתאימה לך״, אמרה האם שוב ושוב, כשהיא מוזגת לעצמה כוס תה