— תיזהר, סטפנוביץ’, — צעק פיוטר אחריהם. — הסתיו השנה אכזרי.
איוון לא הבין בתחילה מה השתנה. דוניה הלכה לידו כמו תמיד — לפעמים צעד אחד לפניו, לפעמים נעצרה כדי לרחרח
— אישה צריכה לדעת להעריך גבר שמשקיע בה.
הייתי בת ארבעים ושמונה כשנמאס לי מגברים שמודדים מערכות יחסים בכסף. לא ביום אחד. לא אחרי דייט אחד.
— עוד קצת… תחזיקו מעמד… הכול יהיה בסדר…
מבוסס על מוטיבים של סיפורי חיים רגשיים מודרניים את הריח שעלה מדירה מספר 34 הייתה זו גברת רותי לוי שהרגישה ראשונה.
— סבתא, תראי מה מצאתי!
  — סבתא, תראי מה מצאתי! יואב פרץ לתוך הדירה עוד לפני שהדלת נסגרה מאחוריו. הלחיים שלו היו אדומות
— את יכולה להישאר כאן חודש. אני לא מפלצת.
אנה עמדה ליד החלון והביטה בעיר שנעלמת לאט אל תוך האור של הערב. פעם הדירה הזו הייתה מלאה בחיים.
— אני לא יכול יותר לחיות עם פנסיונרית.
שירה תמיד חשבה שהחיים שלה מסודרים כמו ספר חשבונות מדויק. שלושים וארבע שנים היא הייתה נשואה לאברהם.
— אמרתי לך מההתחלה, — קראה משם. — היית צריך להתחתן עם מישהי ברמה שלך. לא עם בחורה שבאה בלי כלום.
“יש לך שלושה ימים לארוז ולעוף מהבית.” המשפט נחת באמצע הסלון כמו אבן שנזרקה לחלון.
— את… העברת את זה על שמך?
— אמא, תחתמי כאן וכאן. ותפני את הדאצ’ה עד יום ראשון. עכשיו היא שלי. סיוון עמדה ליד השער עם ערימת מסמכים
״אמא, תחתמי כאן ותפני את הבית — הוא עכשיו שלי״
״אמא, תחתמי כאן ותפני את הבית — הוא עכשיו שלי״ — אמא, נו מה את עומדת ככה? תחתמי כאן וכאן — ותפני את הבית
— תפסיקי לעשות מזה סיפור, — אמר בעצבנות. — היא רק עוזרת.
— החופשה מתבטלת. אמא שלי מגיעה! — אמר יואב יומיים לפני הטיסה, בלי להרים את העיניים מהטלפון.