— יש עכשיו גבר בבית — הוא אמר בטון חגיגי, כאילו זה עתה הכריז על חוק חדש של המדינה.
הרמתי את הראש מהתה שלי והבטתי בו.
— כן, שמתי לב.
אורי הנהן בסיפוק. היה לו המבט הזה של גבר שמשוכנע שעוד רגע הוא עומד ללמד אותי שיעור חשוב על החיים.
— אז את צריכה להתחיל להתנהג בהתאם.
— בהתאם למה?
— את יודעת… להתרוצץ בבית. לבשל. לדאוג שהכול יהיה מסודר. ליצור אווירה. גבר חוזר הביתה וצריך להרגיש שמחכים לו.
שתקתי לרגע.
הייתי בת ארבעים ושלוש. גרתי בדירה שכורה בחיפה, עבדתי כמנהלת חשבונות, שילמתי את כל החשבונות שלי בעצמי, תיקנתי מה שצריך, ניהלתי את חיי לבד במשך שנים.
לא הייתי זקוקה למושיע.
ובטח שלא למישהו שיסביר לי מה תפקידה של אישה.
— ומה אתה תעשה? — שאלתי בשקט.
הוא מצמץ.
— מה זאת אומרת?
— אם אני אבשל, אנקה, אכבס ואדאג לבית… מה אתה תעשה?
הוא הזדקף בכיסא.
— אני הגבר.
הוא אמר את זה כאילו בכך הסתיים הדיון.
הנהנתי.
מבחינתו השיחה נגמרה.
מבחינתי היא רק התחילה.
באותו ערב, אחרי שהוא התיישב מול הטלוויזיה, לקחתי דף ועט.
למחרת בבוקר היה תלוי על המקרר דף לבן.
למעלה כתבתי:
“לוח חלוקת משימות”
יום ראשון:
קניות — אורי.
ארוחת ערב — יעל.
שאיבת אבק — אורי.
יום שני:
כביסה — יעל.
תליית בגדים וקיפולם — אורי.
שטיפת כלים — אורי.
יום שלישי:
בישול — אורי.
ניקיון חדר אמבטיה — יעל.
שטיפת רצפה — אורי.
וכך הלאה.
כשאורי נכנס למטבח הוא נעצר.
הוא קרא את הדף פעם אחת.
ואז שוב.
ואז הסתכל עליי.
— מה זה?
— לוח משימות.
— אני רואה.
— מצוין.
— למה הוא כאן?
— כדי שנחלק את העבודה בבית.
הוא הביט בי כאילו הצעתי לו לטפס ברגל לירח.
— את רצינית?
— מאוד.
— אני אמור לשאוב אבק?
— כן.
— וגם לשטוף רצפה?
— כן.
— למה?
— כי אתה גר כאן.
הוא פתח וסגר את הפה.
— זה לא תפקיד של גבר.
— באמת?
— ברור.
— אז של מי זה?
— של אישה.
חייכתי.
— מעניין.
— מה מעניין?
— שאני עובדת שמונה שעות ביום, משלמת שכר דירה, חשמל, מים, אינטרנט וקניות… ובכל זאת אמורה לעשות גם את כל השאר.
הוא שילב ידיים.
— ככה זה תמיד היה.
— לא. ככה זה היה אצל אמא שלך.
הוא לא אהב את התשובה הזאת.
בכלל.
ביום הראשון הוא פשוט התעלם מהלוח.
הוא היה אמור לעשות קניות.
לא עשה.
גם אני לא.
בערב הוא פתח את המקרר.
— איפה האוכל?
— במכולת.
— היית אמורה להכין ארוחת ערב.
— היית אמור לקנות מצרכים.
הוא הסתכל עליי כאילו איבדתי את שפיותי.
בסוף הזמין פיצה.
למחרת הגיע תורו לשטוף כלים.
הוא השאיר הכול בכיור.
גם אני.
אחרי יומיים המטבח נראה כמו אזור אסון.
— זה לא מפריע לך? — הוא שאל בכעס.
— מפריע.
— אז למה את לא מנקה?
— כי זה התור שלך.
הוא הביט בי כאילו אני מדברת שפה זרה.
כמה ימים אחר כך שמעתי אותו בטלפון עם אמא שלו.
לא ניסיתי להקשיב.
הוא פשוט דיבר בקול רם.
— אמא, היא באמת מצפה ממני לנקות.
הייתה שתיקה.
ואז שמעתי את הקול המזועזע שלה.
— מה זאת אומרת?
— בדיוק מה שאמרתי.
— אבל אתה גבר!
— נכון!
הייתי חייבת לצאת לחדר השני כדי לא לפרוץ בצחוק.
בערב הוא חזר עצבני.
— אמא שלי אומרת שאישה צריכה לדאוג לגבר שלה.
הבטתי בו.
— ואמא שלך גם חושבת שגבר בן ארבעים ותשע לא מסוגל להפעיל שואב אבק?
הוא לא ענה.
מאותו יום המריבות הפכו קבועות.
הוא התחיל לדבר על “פעם”.
— פעם נשים היו אחרות.
— איך אחרות?
— יותר נשיות. יותר מסורות לבית.
— וגברים?
— היו מקבלים כבוד.
הנהנתי.
— כבוד לא מקבלים בגלל מגדר. כבוד מרוויחים.
הוא נאנח.
— את פשוט לא מבינה.
— לא. אני מבינה מצוין.
הוא השתתק.
שבוע אחרי המעבר שלו לדירה שלי, חזרתי מהעבודה וראיתי מזוודה ליד הדלת.
אורי ישב על הספה.
— אני עוזב.
הנחתי את התיק שלי.
— בסדר.
הוא מצמץ.
— זה הכול?
— מה ציפית?
— שתבקשי ממני להישאר.
התיישבתי מולו.
— אורי, אנחנו לא נפרדים בגלל ניקיון.
— אז בגלל מה?
— בגלל שאתה מחפש משהו שאני לא מוכנה להיות.
הוא קימט את מצחו.
— מה זה אומר?
— אתה לא מחפש בת זוג.
— בטח שכן.
— לא.
— אז מה אני מחפש?
הבטתי בו ישר בעיניים.
— אתה מחפש אמא חדשה.
החדר השתתק.
לרגע אפילו הוא לא ידע מה לומר.
ואז הוא צחק.
צחוק קצר ומריר.
— את מגזימה.
— באמת?
— כן.
— מתי בפעם האחרונה שאלת את עצמך מה אתה מביא למערכת היחסים הזאת חוץ מדרישות?
הוא לא ענה.
כי לא הייתה לו תשובה.
כשהוא עמד ליד הדלת עם המזוודה ביד, הוא הסתובב אליי פעם אחרונה.
— את לא מפחדת להישאר לבד?
הבטתי סביבי.
בדירה שלי.
בחיים שבניתי במו ידיי.
בשקט.
בחופש.
— לא.
— למה?
חייכתי.
— כי להיות לבד זה לא הדבר הכי מפחיד בעולם.
— ומה כן?
— לחיות עם מישהו שרואה בך משרתת במקום שותפה.
הוא עמד שם עוד רגע.
ואז הלך.
הדלת נסגרה.
ופתאום היה שקט.
שקט אמיתי.
לא ריקנות.
לא עצב.
שקט.
כמה חודשים אחר כך חברה שאלה אותי:
— את מתחרטת?
חשבתי רגע.
ברור שלפעמים נחמד שיש מישהו לשתות איתו קפה.
לצחוק.
לדבר.
אבל לא בכל מחיר.
לעולם לא במחיר של כבוד עצמי.
— לא — עניתי.
— בכלל לא?
— בכלל לא.
כי אהבה היא לא מצב שבו אדם אחד סוחב את כל המשקל והשני נהנה מהנוחות.
אהבה אמיתית היא כששני אנשים עומדים זה לצד זה ומחזיקים את החיים יחד.
ואם דף קטן על המקרר, עם חלוקה הוגנת של מטלות, מספיק כדי לגרום למישהו לארוז מזוודה ולברוח—
הבעיה מעולם לא הייתה הדף.
הבעיה הייתה שהוא לא חיפש שותפה לחיים.
הוא חיפש מישהי שתמשיך לעשות עבורו את מה שאמא שלו עשתה כל השנים.
ואני עבדתי קשה מדי כדי לבנות את החיים שלי, כדי להסכים להיות התפקיד הזה עבור מישהו אחר.