— תאכל, פטר. אלה כיסונים ביתיים, לא הקופסאות הקרטוניות שליה הגישה לך פעם. אילנה כהן ישבה בראש השולחן
1934 בבית הקטן שבכפר השקט שררה שתיקה כבדה באותו ערב. לא הייתה זו שתיקה רגילה, אלא שתיקה שמקדימה גזר דין
כשבעלי עזב אותי בשביל אישה צעירה יותר, לא איבדתי רק את בעלי. איבדתי כמעט את כל המשפחה שלי. אחרי ארבעים
בטקס הסיום של התיכון עמדה בתי ליד הקיר במדי בית הספר הישנים שלה ובנעלי בלט שחורות שכבר הודבקו פעמיים.
הייתי בת חמישים ושתיים כשחזרתי הביתה עם שקיות קניות כבדות ומצאתי את כל חיי ארוזים בשקיות זבל מחוץ לדלת.
— תחזירי מיד את השיפוד למקום, — סבלנותה של מיכל פקעה. — זה לא הבית שלך, זה לא בעלך, וזה גם לא המנגל שלך.
כשנועה התיישבה מולי ליד שולחן המטבח, ידעתי מיד שמשהו לא בסדר. היינו נשואים כמעט עשר שנים. הכרתי כל הבעה