— תאכל, פטר. אלה כיסונים ביתיים, לא הקופסאות הקרטוניות שליה הגישה לך פעם.
אילנה כהן ישבה בראש השולחן כאילו כבר ניצחה בקרב מזמן. היא סידרה לבנה את המפית, מילאה לו כוס מים, והעיפה לעבר ליה מבטים של ניצחון שקט.
ליה ישבה בשקט.
יותר מדי בשקט.
פטר שם לב.
— את מוזרה היום — מלמל בלי להרים את העיניים מהצלחת.
— אני פשוט עייפה.
— ברור — התערבה אילנה מיד. — אחרי שנים של נישואים בלי אהבה, זה שוחק כל אחד.
ליה חייכה קלות.
— כנראה שאת צודקת.
שתיקה כבדה נפלה בחדר.
אילנה קפאה לרגע מרוב סיפוק.
— סוף סוף את מדברת בהיגיון.
— בדיוק בגלל זה — אמרה ליה בשקט — יש לי משהו להגיד לכם היום.
פטר הניח את המזלג.
— מה?
ליה שלפה תיק מהתיק שלה.
עבה.
כבד.
והניחה אותו באמצע השולחן.
— מה זה? — שאל.
— מסמכי גירושין.
האוויר בחדר השתנה מיד.
אילנה הגיבה ראשונה.
— סוף סוף!
היא כמעט מחאה כפיים.
— ידעתי שיום אחד תתעוררי!
ליה חיכתה שההתלהבות תירגע מעט.
— יש עוד — אמרה.
החיוך של אילנה התקשה.
— עוד?
— חלוקת רכוש.
פטר קימט מצח.
— ליה, אפשר פשוט להיפרד בצורה רגועה…
— לא. עושים את זה רשמי.
היא פתחה את התיק.
— הדירה שלי. נקנתה לפני הנישואין. יש לך חודש לעזוב.
המזלג נפל מידו של פטר.
— מה?!
אילנה קמה בבת אחת.
— לעזוב?!
— כן — אמרה ליה בשקט.
— אבל הוא גר פה חמש שנים!
— זה לא הופך את זה לבית שלו.
קולה היה נמוך, אבל חד כמו סכין.
אילנה האדימה.
— את כפויה טובה!
— לא — ענתה ליה. — אני סיימתי.
פטר ישב בשקט. יותר מדי בשקט.
— חשבתי שנוכל פשוט להיפרד בשקט…
— חשבת אתה, או שאמא שלך חשבה בשבילך?
שתיקה נפלה.
אילנה נחרה.
— אל תערבי אותי בזה!
ליה הביטה בה ישירות.
— אני לא יכולה. היית שם כל הזמן.
היא עצרה רגע.
— כל יום שמעתי שאני לא מספיק טובה. לא אישה מספיק טובה. לא כלה מספיק טובה. לא הבחירה הנכונה.
קולה התייצב.
— ובסוף האמנתי לזה.
פטר בלע רוק.
— ליה…
— אל תקטע אותי.
היא הוציאה עוד מסמכים.
— הרכב. רובו שולם על ידי. הבית של אמא שלך? גם הוא נבנה עם הכסף שלי.
אילנה החווירה.
— זה שקר!
— לא.
ליה הניחה קבלות על השולחן.
אחת אחרי השנייה.
העברות בנקאיות.
חשבוניות.
הוכחות.
אילנה הביטה בהן כאילו הן בלתי אפשריות.
— אספת את זה כל השנים האלה?
— חמש שנים.
— למה?
ליה הסתכלה עליה בשקט.
— כי כל יום אמרו לי שאני זמנית כאן.
פטר הוריד את הראש.
— לא רציתי שזה יגיע לזה…
— אבל גם לא עצרת את זה.
השבועות הבאים היו סערה.
טלפונים.
צעקות.
בכי.
אילנה התקשרה כל יום. לפעמים כועסת, לפעמים מתחננת, לפעמים נשברת.
אבל ליה כבר לא חזרה לחיים הישנים.
לא היה למה לחזור.
המשפט היה מהיר.
המסמכים דיברו חזק יותר מכל רגש.
הדירה נשארה אצל ליה.
חלוקת הרכוש בוצעה.
ברורה. קרה. סופית.
כשפטר עמד מחוץ לבניין עם המזוודות, הוא לא זז הרבה זמן.
— אמא שלי תמיד אמרה שאת הבעיה — אמר בשקט.
ליה הביטה בו.
— ומה אתה אומר עכשיו?
הוא שתק זמן רב.
— אני אומר… שמעולם לא למדתי לעמוד לצידך.
אלה היו המילים האחרונות הכנות שלו.
ואז הוא הסתובב והלך.
אילנה חיכתה ליד הרכב, מוכנה ל“חיים החדשים”.
ליה הסתכלה אחריהם.
ולא הרגישה ניצחון.
לא נקמה.
רק שקט.
משקל שנעלם סוף סוף מהכתפיים.
בערב היא פתחה את כל החלונות.
אוויר קריר מילא את הבית.
על השולחן היו השרטוטים שלה.
העבודה שלה.
העתיד שלה.
היא הכינה תה וישבה ליד החלון.
האורות של העיר הבהבו ברוגע.
ולראשונה אחרי שנים — היא לא הייתה צריכה להוכיח דבר לאף אחד.
כי הפרידה הקשה ביותר היא לא מאדם.
אלא מהחיים שבהם שכחת את עצמך.
ובאותו ערב — ליה חזרה סוף סוף לעצמה.