— היית צריכה קצת לרדת במשקל, אני מעדיף נשים רזות, אמר הגבר בן ה־55 שלי, עם בטן בולטת במיוחד, כאילו הרגע העניק אמת אוניברסלית שאין עליה עוררין.
קפאתי לשנייה. ואז הנחתי את כוס הקפה בעדינות על השולחן.
זה היה הדייט הראשון שלנו.
וכנראה גם האחרון.
אבל נתחיל מההתחלה.
אחרי גיל מסוים, דייטים כבר לא מרגישים כמו רומנטיקה. הם יותר כמו ניסוי אנושי: כמה מודעות עצמית יש לאדם, וכמה ממנה הוחלפה בביטחון עצמי מופרז.
לא חיפשתי נסיך. נסיכים קיימים רק באגדות, שבהן אפילו הסוס נראה יותר מאורגן מהרבה גברים בוגרים.
הדרישה היחידה שלי הייתה פשוטה: אדם נורמלי. בלי דרמות, בלי אגו מנופח, בלי הרצאות על החיים על כוס קפה ראשונה.
ואז הוא הופיע.
ארתור.
55, “יזם, אוהב דיג ונוחות”, כך היה כתוב בפרופיל שלו.
בתמונות הוא נראה נחמד. חיוך רגוע, מבט נעים. אבל הייתה בעיה אחת — כל התמונות היו עם משקפי שמש ענקיים או מצולמות מרחוק כאילו רחפן תיעד אותו כדי שלא נראה פרטים.
בצ׳אט הוא היה מושלם. מנומס, שנון, מחמיא, עם “עניין עדין”. הזמין אותי “לקפה בלי מחויבות”.
קפה זה בטוח. קפה זה מבחן מציאות.
הסכמתי.
נפגשנו בבית קפה קטן ונעים במרכז העיר.
הגעתי בזמן. שמלה פשוטה, איפור עדין — לא כדי להרשים, אלא כדי להיות אני.
אני אישה רגילה: מידה 42, קצת פילאטיס, לפעמים קרואסון בבוקר וקבלה שקטה של החיים כמו שהם.
הוא כבר ישב שם.
וברגע שהתקרבתי, משהו בתוכי קפא.
התמונות היו, כנראה, מתקופה אופטימית יותר.
מולי ישב גבר עם בטן גדולה, לחיים אדומות ושיער דליל מסורק הצידה בקפידה. אבל הבטן — היא לא הייתה פרט. היא הייתה דמות בפני עצמה. כמעט כאילו הגיעה לדייט יחד איתו.
ובכל זאת חייכתי.
כי מראה חיצוני זה לא הכול.
עשרים הדקות הראשונות הוא דיבר בלי הפסקה.
על העסק שלו ש“מצליח מאוד, אבל אי אפשר לסמוך על אנשים”.
על גרושתו ש“לא ידעה להעריך גבר כמוהו”.
על עצמו — “אני יודע בדיוק מה הערך שלי”.
הוא נשען לאחור בכיסא, שחרק קלות תחת משקלו, ודיבר בקול בטוח, כאילו כל המקום צריך להקשיב לו.
אני הקשבתי, ובינתיים כבר תכננתי בראש יציאה מנומסת.
ואז הגיע הנושא של נשים.
הוא הביט בי במבט מעריך, כזה שמסדר אותך כמו מוצר על מדף.
— את חמודה, אבל כדאי לך קצת לרדת במשקל. אני אוהב נשים רזות. אישה צריכה להיות קישוט לגבר.
שתיקה נפלה בינינו.
הסתכלתי עליו ארוכות.
גבר שככל הנראה ראה חדר כושר רק בפרסומות, מרשה לעצמו להעריך את הגוף שלי.
ובאותו רגע משהו בתוכי השתנה.
לא כעס.
לא עלבון.
בהירות.
הנחתי את הכוס, שילבתי אצבעות ואמרתי בשקט:
— ארתור… אי פעם ראית את עצמך בלי הגרסה הנוחה של המציאות שאתה חי בה?
הוא מצמץ.
— מה?
חייכתי קלות.
— אתה מדבר על גוף של נשים כאילו אתה איזו סמכות אסתטית מעולם מגזינים. אבל המציאות קצת פחות מעובדת.
הפנים שלו התחילו להאדים לאט.
— זה חוסר כבוד, הוא אמר בקשיחות.
— לא, אמרתי בשקט. — זה מראה.
נטיתי מעט קדימה.
— הבעיה היא לא שיש לך טעם. הבעיה היא שאתה חושב שמותר לך לשפוט אחרים, בזמן שאתה לא מסתכל על עצמך.
הוא פתח את הפה, אבל לא יצא קול.
המשכתי:
— לא באת לפה להכיר אדם. באת לתת ציונים. רק שכחת למלא את הטופס שלך.
השתיקה הפכה כבדה.
הוא סידר את החולצה שלו בעצבנות.
— אני רק כן, הוא מלמל.
— לא, אמרתי ברוך. — אתה לא כן. אתה חסר ביטחון. וזה לא אותו דבר.
לקחתי את התיק שלי.
— ערב טוב, ארתור.
קמתי.
וכבר ליד היציאה שמעתי אותו:
— נעלבת?
נעצרתי, בלי להסתובב.
— לא. פשוט אני כבר לא יושבת ליד שולחנות שבהם שופטים אותי במקום לראות אותי.
ויצאתי.
בחוץ האוויר היה קריר ונקי.
ובפעם הראשונה באותו ערב הרגשתי משהו פשוט מאוד.
קלות.
לא כי ניצחתי.
אלא כי הפסקתי להיות חלק מההשוואות של אחרים.