בכפר שלנו, פודגאיצ’י שבאזור טרנופול, כולם כמעט צחקו על איוון בויקו. בהתחלה זה לא היה מרוע, אלא יותר מתוך בדיחה שכונתית, אבל עם הזמן הבדיחות הפכו לכל כך דוקרניות שאפילו לי היה מביך לשמוע. איוון היה בן חמישים ותשע, חי לבדו בבית ישן ליד הכביש, עם שפם מאפיר, ידיים שזופות והרגל מוזר: בכל אביב ובכל סתיו הוא נטע עצים. לא שניים או שלושה — עשרות. לאורך הכביש, ליד המועדון הישן, ליד הבאר המוזנחת, מתחת לגדר בית הקברות, על השטח הריק מאחורי תחנת האוטובוס. הוא נטע עצי אדר, תרזה, תפוח, אגוז, שיטה, ואפילו עצי אלון קטנים שהביא מחורשת העצים. וכל יום הוא נשא אליהם מים בשני דליים ישנים קשורים לאופניים שלו.
שמי נדיה קובאל, אני בת ארבעים ושש. אני עובדת כמוכרנית בחנות הכפר שלנו, אז אני רואה ושומעת כמעט את כל מה שקורה. בכפר שלנו האנשים פשוטים, חרוצים, אבל הלשון שלנו, למען האמת, חדה יותר ממחרשה. אם מישהו עושה משהו שלא כולם עושים, מהר מאוד ידביקו לו כינוי. לאיוון הדביקו את הכינוי “יערן ללא יער”, למרות שהוא מעולם לא עבד כיערן. פעם הוא היה נהג אוטובוס, הסיע אנשים לעיר, הייתה לו אישה בשם מריה ובת בשם סולומיה. האישה חלתה מוקדם, הבת עזבה לפולין וכמעט לא הגיעה לבקר. מאז איוון הפך לשתקן, רזה, כאילו הוציאו ממנו את חצי חייו, והוא הקדיש את עצמו לעצים.
— “איוון, אולי תטע לעצמך בוסתן, לא ליד הכביש?” היה צוחק השכן וסילי, גבר קולני, רכושני, שקנא בכל מה שנעשה ללא אישורו. — “מה, אתה חושב שיהיה פה פארק?”
איוון היה מניח את הדליים ליד עץ תרזה צעיר, מפורר את האדמה בידיו ועונה בשלווה: — “ולמה לא?” — “כי העזים יאכלו אותם, הילדים ישברו, הטרקטור ירמוס. אתה סוחב מים כמו משוגע.” — “אז אני אטע שוב.”
האנשים צחקו, והוא לא כעס. וזה, כנראה, מה שעיצבן אותם יותר מכל. כי כשצוחקים על מישהו והוא לא מתנצל, כל בדיחה מתחילה להישמע כמו הריקנות של האומר אותה. ראיתי איך איוון בשש בבוקר נוסע באופניים לבאר, הדליים מצלצלים על הסבל, ובכיס בולטת מזמרה ישנה. הוא היה עוצר ליד כל עץ, בודק את העלים, קושר את הגזעים הדקים ליתדות, מנקה את האדמה, כאילו הוא מטפל לא בצמחים, אלא בילדים.
הכי התנגד לו וסילי. החצר שלו עמדה בדיוק מול השטח שבו איוון נטע את שורת התרזות והאדרים. וסילי ערם שם שנים לבנים ישנות וקרשים, למרות שהאדמה הייתה שייכת לציבור. הוא התרגל לחשוב שכל מה שליד הגדר שלו הוא קצת שלו. כשאיוון נטע את העצים הראשונים, וסילי יצא בגופייה, עם סיגריה בפה, ואמר: — “שאלת אותי?” — “ואתה שאלת את הציבור כשהבאת לכאן את האשפה שלך?” ענה איוון בשקט.
וסילי האדים. — “תראו את החכם הזה. שלא תעז לעשות לי כאן צל. אני צריך שמש לגינה.” — “מהזרדים האלה לא יהיה צל לפחות עשר שנים.” — “וזה גם לא צריך לקרות.”
כעבור שבוע מישהו עקר שני עצי תרזה. לא רק שבר, אלא עקר עם השורשים וזרק לתעלה. איוון מצא אותם בבוקר. אני בדיוק פתחתי את החנות וראיתי אותו עומד מעל השתילים. הוא לא צעק, לא קילל. הרים תרזה אחת, ניער את האדמה, נשא הביתה. בערב נטע שוב. ולצידה הניח שלט בכתב יד: “העץ הזה ייתן פעם צל לילד שלך.”
אחרי השלט הזה צחקו אפילו יותר. אבל הייתה אישה אחת שלא צחקה. זו הייתה השכנה שלי גלינה, אמא לשניים. הבן הקטן שלה, מתיו בן השמונה, חולה אסתמה, סבל קשות מהחום והאבק. גלינה ישבה איתו לעיתים קרובות על הספסל ליד החנות, כי בבית מתחת לגג הפח היה מחניק, והצל בכפר נעלם. היא אמרה פעם לאיוון: — “אדון איוון, תטע. אל תקשיב לאף אחד. יום אחד מישהו יצטרך את זה.”
הוא הביט בה כאילו היא אמרה בדיוק את המילים שהיו חסרות לו כל כך הרבה זמן.
השנים חלפו. העצים נקלטו לאט. ואז הגיע הקיץ ההוא. החום הגיע מוקדם, כבר ביוני. בהתחלה אנשים שמחו, אבל אחרי שבועיים האדמה נסדקה כאילו חתכו אותה בסכין. הבארות התייבשו, הגינות נשרפו, והחום היה בלתי נסבל.
יום אחד מתיו חש ברע ליד החנות. גלינה נשאה אותו מהמרפאה, הילד החוויר והחל להיאבק על אוויר. השמש קפחה, מסביב אין צל, רק כביש לוהט. ואז איוון, שנסע בדיוק באופניו, זרק את האופניים, הרים את מתיו בזרועותיו ונשא אותו לשורת התרזות בשטח הריק, זה שממנו כולם צחקו.
התרזות כבר גדלו. הן היו סמיכות מספיק כדי שיהיה מתחתן קריר. היה שם ספסל ישן. הם הושיבו את מתיו בצל, גלינה נתנה לו תרופה, אני הבאתי מגבת לחה, איוון החזיק את הילד ואמר בשקט: — “תנשום, קטן. אל תמהר. תסתכל על העלים. אתה רואה, הם זזים? סימן שיש אוויר. תנשום.”
מתיו חזר לעצמו. גלינה בכתה ונישקה את ראשו של בנה. האנשים שהתאספו עמדו בשקט. כולם ידעו: אלמלא העצים האלה, הילד היה צריך לשכב על הבטון הלוהט.
אחרי זה, הכפר כאילו ראה בפעם הראשונה שאיוון לא נטע “זרדים”. האנשים החלו לשבת בצל. אפילו וסילי, שצחק שנים, עמד יום אחד מתחת לתרזה ליד הגדר שלו ושתק. אשתו, שחשה רע מהחום, ישבה שם עד שהגיע האמבולנס. וסילי לא ידע להודות בטעותו מהר, הוא רטן: “נו, גדלו. אז מה? הוא לא היחיד שנטע עצים בעולם.” אבל ראיתי איך בערב הוא הוציא דלי מים והשקה את התרזה. הוא חשב שאף אחד לא רואה.
האמת נחשפה מאוחר יותר, כשהבת של איוון, סולומיה, הגיעה מביקור. היא הייתה עייפה, עם עיגולים שחורים מתחת לעיניים. היא נכנסה לחנות וביקשה ממני: — “תגידי לאבא שלא יסחוב יותר כל כך הרבה מים. הלב שלו לא יעמוד בזה. הוא עושה את זה כי הוא פחד שכשאני אעזוב, המקום הזה יהפוך לשממה. הוא רצה להשאיר כאן משהו חי.”
למחרת איוון לא יצא לעצים. סולומיה הייתה איתו. בערב קרה הנס: וסילי יצא עם דלי מים. אחריו הגיע נער שחזר מהעיר לקיץ. ואז אחרים.
הם לא נטעו עצים חדשים. הם רק השקו את אלה שכבר היו שם. וסילי ניגש לגדר של איוון וקרא: — “היי, איוון! צא החוצה! התרזות צריכות עזרה!”
איוון יצא למרפסת, נשען על המקל. הוא הביט במבקרים לשעבר שלו, שעכשיו, במבוכה ובשתיקה, טיפלו בעבודה שלו. הוא לא אמר “אמרתי לכם”. הוא רק הנהן וניגש לאופניים – אבל בפעם הראשונה מזה שנים, הוא לא היה לבד.
מאז, העצים בפודגאיצ’י כבר לא שייכים רק ל”איוון”. הם שייכים לכולנו. כשאני יוצאת עכשיו מהחנות, אני רואה תחת צל האדרים לא רק איש מבוגר ובודד, אלא מישהו שלימד אותנו את הדבר הכי חשוב: גם אם נשארת לבד, אתה יכול ליצור עולם שנותן אוויר לנשימה לאחרים. וכשהשמש שוקעת בערב והאור נח על העלים הצעירים, נדמה שהכפר שלנו סוף סוף מצא את הצל שלו. אותו הצל שאיוון גידל באהבתו, למרות כל הלעג שלנו.