איוון לא הבין בתחילה מה השתנה.
דוניה הלכה לידו כמו תמיד — לפעמים צעד אחד לפניו, לפעמים נעצרה כדי לרחרח את האדמה, כאילו בדקה אם העולם עדיין אותו דבר. אבל היום היא הסתובבה אליו שוב ושוב. לא בפחד. יותר כמו… מחכה לו.
פיוטר, שפגשו ליד האגם, עוד הספיק לצעוק משהו על הדגים ועל מזג האוויר, אבל איוון כמעט לא הקשיב. העייפות שבתוכו עלתה שוב, כבדה וצמיגית. הוא כבר התרגל אליה, כמו שמתרגלים לכאב גב — מרגישים אותו רק כשהוא נהיה בלתי נסבל.
— תיזהר, סטפנוביץ’, — צעק פיוטר אחריהם. — הסתיו השנה אכזרי.
איוון רק הניף יד.
בבית, דוניה שכבה ליד המרפסת, אבל לא בתוך המלונה. פשוט ליד, על האדמה הקרה. איוון שם לב, אבל לא ייחס לזה חשיבות. הוא ישב על המדרגות והדליק סיגריה. העשן עלה ישר למעלה, בלי רוח.
— למה את לא נכנסת? — מלמל.
דוניה הסתכלה עליו.
ובאותו רגע הבין לראשונה: היא לא סתם כלבה עייפה מהרחוב. במבט שלה היה משהו החלטי. כאילו כבר קיבלה החלטה, ורק מחכה לרגע הנכון.
בלילה זה החמיר.
איוון התעורר מלחץ בחזה. בהתחלה חשב שזה הלב, אבל אז הבין שכל הגוף שלו כבד, כאילו הפך לעופרת רטובה.
הוא ישב במיטה ונשם לאט. הבית היה שקט. שקט מדי.
ואז שמע אותה.
דוניה עמדה ליד הדלת.
לא שרטה. לא יללה. פשוט עמדה ונשמה. יציבה, מתמשכת.
— מה את רוצה? — לחש בקול צרוד.
היא לא ענתה. כמובן שלא. אבל כשהוא פתח את הדלת, היא לא יצאה. היא הסתכלה עליו ונסוגה צעד אחד. ועוד אחד.
— את מובילה אותי לאנשהו? — חייך חיוך עקום.
דוניה הסתובבה והלכה לעבר השער.
איוון רצה לסגור את הדלת. לחזור למיטה. לשכב ולא לזוז. זה היה קל יותר.
אבל היא נעצרה ליד השער והסתכלה עליו.
והוא הלך אחריה.
בלי להבין למה.
הם הלכו הרבה זמן.
הכפר ישן. הפנסים כבויים. רק הירח תלוי מעל השדות כמו מטבע דהוי. איוון הלך לאט, נאחז בגדרות, באוויר, בעקשנות שלו עצמו.
דוניה לא ברחה. היא הובילה.
דרך הרחוב, אל השביל הישן, שבו הדשא הגיע עד הברכיים. ואז לתוך היער.
— לאן את לוקחת אותי… — לחש.
ולראשונה זה באמת הפחיד אותו. לא הכאב. אלא חוסר הידיעה.
ביער היה קר יותר. האוויר לח וכבד. ציפור קראה איפשהו ואיוון נרתע.
ופתאום דוניה נעצרה.
היא התיישבה.
והביטה אל תוך החשכה.
— זהו? — אמר איוון במרירות. — הבאת אותי עד כאן. ומה עכשיו?
הוא רצה להסתובב.
אבל אז שמע את הצליל.
חלש. כמעט לא קיים.
יללה.
לא של דוניה.
של משהו אחר.
איוון צעד קדימה.
וראה אותו.
מתחת לעץ שנפל, בין עלים רטובים, שכב גור כלבים קטן.
רזה. רועד. רגל אחת מעוותת.
הוא ניסה לקום, אבל לא הצליח. רק הסתכל — עיניים גדולות, מפוחדות, בלי תקווה ובלי הגנה.
איוון קפא.
— אלוהים… — לחש.
דוניה ניגשה ראשונה אליו. רחרחה בעדינות. נשכבה לידו.
ואז איוון הבין.
היא לא הביאה אותו לכאן סתם.
היא לא יכלה להציל אותו לבד.
— את ידעת… — הוא כרע ברך, ידיו רעדו. — את מצאת אותו, נכון?
הגור ילל בשקט.
איוון הוריד את המעיל שלו והרימה אותו בזהירות. הגוף היה קל, כמעט לא קיים. חי, אבל על הקצה.
— תחזיק מעמד, קטן… תחזיק מעמד…
ובאותו רגע משהו בתוכו נסדק.
לא כאב. לא פחד.
תנועה.
משהו שהיה קפוא שנים.
הם חזרו הביתה עם שחר.
הגור שכב על מגבת ישנה ליד התנור. דוניה נשארה לידו כל הזמן.
איוון לא ישב יותר על המרפסת.
הוא הרתיח מים, מצא מזרק ישן, התקשר לפיוטר שגידף מתוך שינה.
— וטרינר… מחר… הוא חי?
— חי, — אמר איוון.
והופתע מהקול שלו.
הוא לא היה ריק.
הוא היה קיים.
הגור שרד.
לא מיד. לא בקלות. אבל שרד.
איוון נסע לעיר, קנה תרופות, למד איך לתת זריקות, כעס על עצמו כשהכאיב לו, ודיבר אליו בלילות כשהוא לא הצליח לישון.
דוניה הייתה שם כל הזמן.
לפעמים נדמה היה לאיוון שהיא לא מסתכלת על הגור.
אלא עליו.
כאילו בודקת אם גם הוא עדיין חי.
אם גם הוא חוזר.
בוקר אחד הוא התעורר והבין שהוא כבר לא מחכה לסוף היום.
הוא פשוט מחכה שהגור יפקח עיניים.
שבוע אחר כך הם חזרו לאגם.
לא לבד.
דוניה לצידו. הגור — כבר חזק יותר — הלך אחריהם.
איוון עצר והביט במים.
העלים שטו לאט. הסתיו עדיין היה קר.
אבל הוא כבר לא הרגיש שהוא סוגר בו משהו.
להפך.
הוא התחיל משהו חדש.
— טוב… — אמר בשקט. — נלך הביתה.
ובפעם הראשונה, אף אחד לא התנגד.
כי בית כבר לא היה מקום.
אלא מי שהולך איתך.