“רוני”, אמרתי לאט, מנסה בכל כוחי למנוע מקולי לרעוד, “ימי שישי הם לא שלנו. ימי שישי הם שלכם. אני פשוט עוזרת לכם בימים האלה”.
שתיקה כבדה, כמעט מוחשית, השתררה מעבר לקו. עמדתי במרכז המטבח החמים שלי בגבעתיים, אוחזת בטלפון הנייד בחוזקה כזו שפרקי אצבעותיילבינו. מהחלון נשקפו אורותיה של תל אביב שהחלו להידלק אט-אט, ובאותו רגע הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר ברעש גדול.
“אבל אמא, מה זאת אומרת? הרי ככה קבענו!” קולה של בתי טיפס לטונים גבוהים, כמעט קנטרניים. “תומר כבר הזמין שולחן במסעדה החדשה הזאת בנווה צדק. אנחנו מחכים ליום שישי הזה כבר שלושה שבועות!”
היא אמרה את זה בטון כזה, כאילו הרגע הודיעתי לה ששדדתי בנק או שאני טסה למאדים באופן ספונטני. “הזמין שולחן”. לא שאל אם סבתא פנויה. לא התעניין בתוכניות שלה. פשוט הזמין, כי סבתא היא קבועה. אמינה, בחינם, זמינה עשרים וארבע שעות ביממה. היא הרי בפנסיה, מה כבר יש לה לעשות?
במשך כמעט שנתיים, חיי התנהלו לפי לוח זמנים קשיח. בכל יום שישי, בדיוק בשעה ארבע אחר הצהריים, דרכתי בדירת ארבעת החדרים המרווחת של רוני ותומר. חלצתי את נעליי במסדרון, נעלתי את כפכפי הבד האפורים שקנו במיוחד עבורי, שעליהם נרקם “הסבתא הכי טובה בעולם”, וקיבלתי על עצמי את “המשמרת”. מיה הייתה בת שש, איתי בן ארבע. רוני נישקה אותי נשיקה חטופה על הלחי, השאירה רשימת הנחיות מפורטת על המקרר בעזרת מגנט (מה הם אוכלים, באילו תוכניות מותר לצפות, מתי לתת את הוויטמינים) ונעלמה עם בעלה מעבר לדלת.
קולנוע, תיאטרון, פגישות עם חברים – מעולם לא התערבתי בחייהם הפרטיים. הם חזרו בדרך כלל סביב חצות, עייפים אך מרוצים. אני הייתי מזמינה מונית, חוזרת לביתי, נופלת למיטה תשושה לחלוטין, אך עם תחושה חמימה של נחיצות. התחושה שאני עושה משהו חשוב.
באמת אהבתי את ימי השישי האלה. אהבתי את האופן שבו מיה הראתה לי כבר מהדלת את הציורים החדשים שלה מהגן, ואיך איתי הסביר לי בפנים רציניות שהדינוזאורים בכלל לא נכחדו, אלא רק התחבאו ביער. אהבתי את ריח שמפו הקמומיל על ראשי הילדים אחרי האמבטיה, ואת היד הקטנה והחמימה של נכדי בתוך ידי בזמן שהקראתי להם סיפור לפני השינה. שלושים וחמש שנים עבדתי כמורה בבית ספר תיכון ולימדתי דורות של ילדים של אחרים – וכאן היו לי סוף סוף ילדים משלי. המשפחה שלי. לא תלמידים שבאים והולכים, אלא ההמשך הישיר שלי.
הבעיה הייתה במקום אחר. איפשהו בין הסיפורים האלה לארוחות הערב השבועיות, הפכתי בלי לשים לב מאדם לפונקציה בלבד. הפכתי ל”סבתא של ימי שישי”.
בהתחלה זה קרה בצורה סמויה. חברתי הוותיקה חנה הזמינה אותי לפתיחת תערוכה במוזיאון תל אביב – ביום שישי. סירבתי. הנשים ממקהלת כנסיית הקהילה נפגשו לקפה – גם יום שישי. שוב סירוב. בחורף התקיים ערב ספרותי עם הסופר האהוב עליי בבית אריאלה. אפילו לא בדקתי את התוכנייה, כי ידעתי שזה ביום שישי בערב. אין סיכוי.
ואז, לפני שבועות אחדים, כשעברתי ליד קופת תיאטרון הקאמרי, ראיתי את הכרזה. “רומיאו ויוליה”. חלום ילדות ישן שלי. לסוף השבוע הכול כבר היה סולד-אאוט לחלוטין, אבל ליום שישי הקרוב נותרו בדיוק שני כרטיסים אחרונים. בהיתי במודעה, ופתאום התעורר בתוכי רגש שנשכח. לא געגוע, לא. כעס. כעס חם ומוצדק של אישה שקברה את הרצונות שלה בעודה בחיים.
קניתי את הכרטיס. שורה רביעית באולם, כיסא ליד המעבר. מאה ושמונים שקלים, שהרגישו לי כמו דמי פדיון עבור החופש שלי. הכנסתי את הכרטיס לארנק, בדיוק מאחורי התמונה של הנכדים שלי, ונזקקתי לשלושה ימים כדי לאסוף את האומץ להתקשר לבתי. לא בגלל שפחדתי מהתגובה שלה – פחדתי מהחולשה של עצמי.
ועכשיו השיחה הזו ביום שני. “רוני, תבטלי את השולחן”, חזרתי על דבריי בתקיפות רבה ככל האפשר. “אמא, את רצינית? לא יכולת להגיד לנו קודם? זה בעוד ארבעה ימים!” “בעוד ארבעה ימים”. הודעתי ארבעה ימים מראש, וזה נחשב לפשע. וכמה זמן מראש הם הודיעו לי? אפס ימים. כי הם יצאו מנקודת הנחה עיוורת שחיי עומדים לרשותם כמובן מאליו.
נפרדתי ממנה בקצרות, ניתקתי והתיישבתי בכורסת העור – אותה כורסה שבה בעלי המנוח, מיכאל, תמיד ישב. הוא נפטר לפני שש שנים, שנה לפני לידתו של איתי. הוא מעולם לא ראה את נכדו, שירש בדיוק את אותה גומחה אופיינית בסנטרו. הבטתי בתמונתו של מיכאל על הקיר ונזכרתי במשפט האהוב עליו: “דבורה, את בן אדם, לא נותנת שירות. אל תשכחי את זה לעולם”.
ביום רביעי רוני התקשרה שוב. קולה כבר לא היה כועס, אלא מתוק מדבש ומפייס. “אמא’לה, תומר ואני חשבנו… אולי פשוט תקחי את מיה איתך? היא כבר בת שש, היא בטח יכולה לשבת בשקט. ואת איתי נשים אצל השכנים לשעתיים האלה?” “לתיאטרון? להצגה? רוני, ירדת מהפסים?” “נו, למה לא? או שאולי נחליף לך את הכרטיס ליום שבת? אני אשלם את ההפרש!” “ליום שבת הכול מכור, רוני. וזה לעזאזל לא קשור להצגה”. “אז למה זה קשור? מה אלו השגעונות האלה פתאום באמצע החיים?”
לא ידעתי איך להסביר לה בלי להישמע כמו פנסיונרית ממורמרת. היא פשוט ראתה אותי דרך המשקפיים הקלאסיים: אישה בודדה בדירה ריקה, בלי עבודה, בלי בן זוג – אז מה כבר אכפת לה לשמור על הנכדים? זו הרי שמחה בשבילה! זה לא משמרת קשה במפעל!
יום שישי הגיע. כל היום הרגשתי חוסר שקט. לבי פעם כאילו אני עומדת לבצע פשע. בשעה חמש התחלתי להתארגן. הוצאתי מהארון את שמלת הקטיפה הירוקה-ברקת הכי יפה שלי, שלא לבשתי מאז יום הולדתי העגול. אפילו ענדתי את עגילי הכסף הישנים עם אבני הטורקיז, מתנה ממיכאל ליום הנישואין השלושים שלנו. ידיי רעדו מעט כשמרחתי את השפתון. במראה לא ניבטה אליי “הסבתא בכפכפים אפורים”, אלא דבורה – אישה בעלת יציבה זקופה ועיניים עצובות אך נחושות.
כשעזבתי את הבית, הטלפון שלי רטט שוב. זה היה תומר, חתני. הוא כמעט אף פעם לא התקשר אליי ישירות, בדרך כלל הכול עבר דרך רוני. עניתי. “דבורה”, קולו של תומר היה קריר ומרוחק. “אני רק רוצה שתדעי שרוני בוכה בגלל הביטול שלך. היה לנו שבוע לחוץ בצורה בלתי רגילה במשרד וכל כך ציפינו לערב הזה. אם רצית ללמד אותנו לקח, הצלחת. תודה רבה על סוף השבוע ההרוס”.
הקו התנתק. עמדתי קפואה במקומי. שמלת הברקת פתאום הרגישה מגוחכת, העגילים כבדים כעופרת. רציתי להסתובב, לפשוט הכול, ללבוש את החלוק הישן שלי ולבכות. “היא בוכה”. הבת שלי בוכה בגללי. איזו מין אמא אני?
אבל לא חזרתי על עקבותיי. עליתי על האוטובוס ונסעתי למרכז העיר.
התיאטרון קיבל את פניי בברק של נברשות, בהמולה של קהל לבוש אלגנטי ובריח של בושם יקר וקפה. הלכתי למקומי בשורה הרביעית, התיישבתי בכיסא הקטיפה ועצרתי את נשימתי. כשהאורות באולם כבו והאקורדים הראשונים של התזמורת נשמעו, עצמתי את עיניי. המוזיקה נשאה אותי הרחק משם, רחוק מהכפכפים האפורים, מההאשמות ומהטלפונים. על הבמה התפתחה הטרגדיה של האוהבים הצעירים, ואני בכיתי – בשקט, בלי שהשכנים לכיסא יבחינו. הדמעות האלה שטפו את המשא בן השנתיים של הציפיות של אחרים וההקרבה העצמית שלי. אלו היו דמעות מטהרות. הרגשתי שאני חיה שוב.
ההצגה הסתיימה לקול תשואות סוערות. עזבתי את התיאטרון בתחושה נפלאה של קלילות. בדרך הביתה הבטתי בטלפון שלי – אף הודעה מרוני. ובכן, הם היו פגועים. זה היה צפוי.
למחרת, ביום שבת, לא התקשרתי. סוף השבוע עבר, ואז יום שני, יום שלישי… דממת אלחוט. לבי נחמץ מגעגועים למיה ולאיתי, אבל עמדתי על שלי. ניצלתי את הזמן הפנוי כדי להיפגש סוף סוף שוב עם חנה. טיילנו שעות בפארק הלאומי, שתינו שוקו חם וצחקנו כמו בימים עברו. החיים אכן נמשכו.
ביום חמישי בערב צלצל פעמון הדלת שלי.
על מפתן הדלת עמדה רוני. לבדה, בלי ילדים, בלי בעל. היא הייתה חיוורת, עם עיגולים כהים תחת עיניה. בידיה החזיקה חבילה קטנה. “שלום אמא”, אמרה בשקט. “אפשר להיכנס?” “בטח, חמודה שלי. רוצה תה?” היא חלצה את נעליה, נכנסה למטבח והתיישבה על הכיסא שבו תומר ישב בדרך כלל כשהיו באים לבקר. שמתי את המים על הגז. השתיקה בינינו הייתה כמעט בלתי נסבלת.
“אמא, באתי לבקש סליחה”, אמרה רוני פתאום בקול צרוד, בלי להביט בי. “וכדי להחזיר לך את זה”. היא הניחה את החבילה על השולחן. פתחתי אותה. בפנים היו כפכפי הבד האפורים שלי עם הכיתוב “הסבתא הכי טובה בעולם”. הכפכפים שחיכו לי במסדרון שלהם במשך שנתיים. הרגשתי קור מקפיא מבפנים. האם זה הסוף? האם היא רוצה לנתק קשר?
“תומר צדק, בהתחלה הייתי כל כך כועסת”, המשיכה רוני, וקולה נשבר. “לא הלכנו לשום מקום ביום שישי ההוא. נשארנו בבית ורבנו נורא. קראתי לך אנוכית. אבל אז… בשבת בבוקר מיה התעוררה ושאלה: ‘איפה סבתא דבורה? היא חולה?’ אמרתי לה שהכול בסדר איתך, שפשוט הלכת לתיאטרון. ואת יודעת מה היא אמרה?”
רוני הביטה בי סוף סוף, עיניה מוצפות דמעות. “היא אמרה: ‘וואו, סבתא שלנו כל כך יפה, היא הולכת לתיאטרון כמו מלכה! תמיד חשבתי שסבתות רק מקריאות סיפורים ומבשלות מרק’. אמא… כל כך התביישתי בעצמי. פתאום עלו לי תמונות מהעבר בראש. איך היית מכינה את השיעורים שלך, איך אתה ואבא רקדתם במטבח לצלילי המוזיקה מהרדיו הישן. כמה אהבת את התיאטרון הזה… ותומר ואני הפכנו אותך לבייביסיטר מובנת מאליה ובחינם. אף פעם לא שאלנו אם את עייפה, אם לחץ הדם שלך תקין, אם יש לך תוכניות משלך. כלינו את הזמן שלך כאילו הוא רכושנו החוקי”.
רוני קמה, ניגשה אליי, כרעה ברך לפני הכיסא שלי והניחה את ראשה על ברכיי – בדיוק כמו פעם, כשהייתה ילדה קטנה ששרטה את הברך שלה. “אנא סלחי לי, אמא’לה. את לא צריכה להיות רק ‘הסבתא של ימי שישי’. את אמא שלנו. לקחנו את הכפכפים האלה מהמסדרון שלנו. המקום שלהם הוא כאן, אצלך. ובקשר לילדים… פשוט תבואי מתי שאת רוצה. כאורחת. לכוס קפה”.
ליטפתי את שיערה הרך, ודמעות חמות זלגו על פניי. אלו היו דמעות של הקלה עמוקה ואושר. קונפליקט שיכול היה לקרוע את המשפחה לגזרים הפך להצלה שלנו.
ביום שישי שלאחר מכן נסעתי שוב לגבעתיים. אבל לא בשעה ארבע, אלא בשעה שבע בערב. ולא בכפכפים, אלא בנעלי עקב אלגנטיות. לא נשארנו לבד עם הילדים – ישבנו כולנו יחד כמשפחה גדולה סביב שולחן האוכל, אכלנו פיצה שתומר הזמין, וצחקנו בקול רם מהסיפורים של איתי על הדינוזאורים המתחבאים. וכשרוני ותומר התארגנו מאוחר יותר להצגה הלילית בקולנוע, תומר ניגש אליי, חייך במבוכה ואמר: “דבורה, זה יהיה בסדר מבחינתך אם נחזור רק לקראת אחת? אם את עייפה מדי, נזמין לך מונית עכשיו ואני אשאר כאן עם הקטנים”.
הבטתי בו, ואז בבתי, שהתבוננה בנו בחיוך רך, ועניתי: “לכו בכיף, שניכם. היום אני נשארת כאן בשמחה רבה ומכל הלב. כי יום שישי הזה שייך היום באמת לכולנו יחד”.