— אז החלטתם שלנה תהיה אמא, ושאנחנו נשלם על הכול?
— מי עוד ישלם? — רות הזדקפה, מקישה באצבעות על השולחן. — אתם משפחה! ירון בעל עסק, ואת עובדת ברשתות. אתם גרים בדירה יפה בתל אביב, יש לכם רכב חדש. זה לא יכביד עליכם בכלל.
מיקה ישבה מול אמה במטבח והביטה בה כאילו היא שומעת אותה בפעם הראשונה בחייה. בחוץ ירד גשם דק על העיר, והאור האפור חדר דרך החלון. בפנים היה חם, אבל האוויר הרגיש כבד מדי.
— אמא… תחזרי על זה — אמרה לאט. — את רוצה שלנה תלד ילד… ואנחנו נממן את זה?
רות נאנחה כאילו היא מסבירה דבר בסיסי לילדה שלא מבינה.
— לנה בת עשרים ושמונה. בלי בן זוג, בלי עבודה יציבה. זו הדרך היחידה. כבר מצאנו מרפאה טובה.
מיקה צחקה צחוק קצר, לא מאמין.
— אז אתם מתכננים לה את החיים… ואנחנו נשלם על זה?
— ברור שאתם! מי עוד? — קולה עלה. — היא אחותך!
באותו רגע משהו במיקה נסדק. לא בקול. לא בתנועה. אלא בפנים. כמו חוט מתוח שנים שנקרע סוף־סוף.
היא נזכרה בילדות. לנה תמיד הייתה הילדה הקטנה והאהובה. שמלות חדשות, חיבוקים, סבלנות לכל דבר. ומיקה? “את חזקה, את תסתדרי לבד.” אז היא באמת הסתדרה לבד. תמיד.
הדלת נפתחה.
ירון נכנס, עייף, עם תיק עבודה ביד.
הוא עצר מיד כשחש את המתח.
— אני מבין שאנחנו שוב באותו נושא — אמר בשקט.
מיקה נשענה עליו לרגע, כאילו רק הנוכחות שלו מחזיקה אותה.
— אמא שלך רוצה שנשלם על טיפולי פוריות ללנה ועל כל החיים שאחרי.
ירון הניח את התיק, הוריד את המעיל והתיישב.
— אז בואו נבדוק כמה זה באמת עולה — אמר רגוע.
רות התקשתה.
— ירון, אין צורך בזה…
אבל הוא כבר הוציא דף ועט.
— מרפאה פרטית, תרומת זרע, טיפולים, מעקב הריון, לידה פרטית. ואחר כך — חיתולים, אוכל, עגלה, גן.
הוא דיבר בשקט, כמעט קר. דווקא זה היה הכי קשה לשמוע.
— זה יכול להגיע למאות אלפי שקלים. ואפילו יותר.
— זה ילד! — רות הרימה קול. — זה אחיין שלכם!
— זה לא אומר שאנחנו צריכים לממן אותו, — אמר ירון בפשטות.
שקט נפל על המטבח.
מיקה הרגישה את הלב שלה דופק חזק, אבל הקול שלה היה יציב.
— אמא… אנחנו לא נשלם על זה.
רות הביטה בה כאילו היא רואה אדם זר.
— את כפויה טובה.
היא קמה בבת אחת, הכיסא חרק על הרצפה.
— את עוד תצטערי על היום הזה, מיקה!
הדלת נטרקה.
בימים שאחרי זה הטלפון לא הפסיק לצלצל. דודים, דודות, בני משפחה. כולם עם אותו משפט: “איך אתם יכולים להפנות גב למשפחה?”
ואז לנה הופיעה בעצמה.
בלי לדפוק. פשוט נכנסה.
מגפיים יקרים, מעיל חדש, מבט בטוח.
— באמת? — אמרה מיד. — אתם מסרבים?
— תורידי נעליים — אמרה מיקה בשקט.
— לא יורדת, — לנה הניחה תיק על השולחן. — כבר קבעתי תור. מחר. אתם רק צריכים לשלם.
מיקה הביטה בה בלי תזוזה.
— אנחנו לא משלמים.
שלוש מילים.
שקט.
הפנים של לנה התקשו.
— אתן השתגעתן? אני הולכת להיות אמא!
— זו הבחירה שלך, — אמרה מיקה.
ואז זה התפוצץ.
— את תמיד היית מקנאה בי! תמיד! עכשיו אני אהיה אמא ואת נשארת עם חיים משעממים ובעל שלא בבית!
היא הרימה כוס וזרקה אותה על הקיר.
זכוכית התנפצה.
— אני שונאת אתכם!
והיא יצאה.
מיקה נשארה לעמוד במטבח. היא אספה את השברים לאט, אחד אחד. הידיים רעדו, אבל לא היה בכי. רק ריקנות עמוקה.
הזמן עבר.
ההורים מכרו את הדירה הקטנה שהייתה להם. הכסף נעלם בתוך הטיפולים. המשפחה התפרקה לאט, בהודעות קצרות וכועסות.
ואז, אחרי שנה וחצי, הטלפון צלצל שוב.
זו הייתה הדודה אסתר.
— שמעת? לנה בהריון. תאומים.
שתיקה.
— ההורים שלך… קשה להם מאוד. אבא שלך עובד כשומר לילה, אמא שלך מנקה בקניון. הכול התפרק.
היא היססה.
— אולי בכל זאת תעזרו להם?
מיקה הביטה החוצה. הבית שלהם עדיין בבנייה. ירון עבד בגינה.
— לא — אמרה בשקט.
וניתקה.
לא היה כעס.
רק מרחק.
בערב הם ישבו יחד במרפסת. האוויר היה קריר, השמיים נקיים. שקט היה ביניהם, אבל לא כבד.
— את מתחרטת? — שאל ירון.
מיקה חשבה הרבה לפני שענתה.
— לא — אמרה לבסוף. — אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני לא נושאת על הגב שלי את הבחירות של אחרים.
ירון הנהן.
הם ישבו זה לצד זה בלי מילים.
והשקט הזה, לראשונה מזה שנים, לא כאב.
הוא הרגיש כמו חופש.